דחיית תביעה של מגן דוד אדום לתשלום עבור שרותים של פינוי ע"י אמבולנס

1.         התביעה היא לחייב את הנתבעת לשלם עבור שרותים שקיבלה מהתובעת כאשר פונתה לבית חולים על ידי אמבולנס.

2.         ביום 31.3.00 פונתה הנתבעת באמבולנס לבי"ח הלל יפה. הפינוי היה ממקום עבודתה של הנתבעת בבית העסק "קפה מאוד" שם עבדה כמלצרית.

בגין הפינוי דורשת התובעת כי הנתבעת תשלם לה סך של 636 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפינוי ועד התשלום בפועל, ובנוסף דורשת התובעת גם את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בגין תובענה זו.

3.         הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה על הסף עקב השיהוי הרב שנקטה בו התובעת עד להגשת התביעה.

לחילופין טוענת הנתבעת כי אין לחייב אותה בהפרשי ריבית ו/או הצמדה כלשהם וכל שכן אין לחייבה בתשלום הוצאות המשפט או תשלום שכר טירחת עו"ד לתובעת וכי יש מקום לחייב דווקא את התובעת בתשלום הוצאות הנתבעת, והכל עקב התנהלות התובעת הן לפני הגשת התביעה והן לאחריה.

4.         לטענת הנתבעת התביעה הוגשה 3 ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, ומבלי שקודם להגשת התביעה נשלחה אליה התראה ו/או דרישה כלשהי, וזאת למרות שהיא מתגוררת באותה כתובת בכל השנים שחלפו מאז פונתה לבית החולים על ידי התובעת ועד להגשת התביעה.

לעניין זה טוענת הנתבעת כי השיהוי הרב שנקטה בו התובעת הביא לכך שכתב התביעה נמסר לה רק לאחר שתמה תקופת ההתיישנות ובשל כך, ובשל העיכוב הרב בהעלאת הדרישה על ידי התובעת, נמנעה ממנה האפשרות לקבל ממעבידה דאז השתתפות בהוצאות הפינוי.

5.         לטענת הנתבעת הבטיח לה מעבידה כי הוא ישא בהוצאות הפינוי אלא שלכל אורך השנים לא קיבלה כלל דרישה ולפיכך סברה כי העניין הוסדר וטופל. כעת, כאשר הוגשה התביעה, נסגר כבר בית העסק שבו עבדה הנתבעת ובכך נמנעה ממנה האפשרות לתבוע ממעסיקיה את עלות הפינוי.

אני מקבלת טענה זו של הנתבעת.

6.         אני סבורה כי אכן התובעת השתהתה יתר על המידה בהצגת דרישתה לנתבעת לתשלום בגין הפינוי שנעשה ביום 31.3.00.

התובעת לא הציגה ולו דרישה ו/או פניה אחת שנעשתה אל הנתבעת טרם שהוגשה התביעה.

פניה כזו לא צורפה לכתב התביעה, למרות שבכתב התביעה נטען כי היו התראות חוזרות ונשנות (סעיף 4 לכתב התביעה), ולמרות שניתנה לתובעת הזדמנות נוספת לצרף עותקים מהתראות כאלה, גם בדיון שהתקיים בפני ביום 13.11.07 אז התרתי לתובעת לצרף לסיכומיה מכתבי התראה, אם נשלחו כאלה לנתבעת לפני הגשת התביעה.

7.         בנסיבות אלה, כאשר התובעת שתקה לאורך כמעט 7 שנים, ולא פנתה בכל דרישה שהיא לנתבעת, וכאשר הדרישה הראשונה באה בדרך של הגשת תביעה כנגד הנתבעת 3 ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, אני סבורה כי מדובר בשיהוי שאינו סביר ואשר יש לדחות בגינו את התביעה.

8.         לעניין זה יפים הדברים שנכתבו על ידי כבוד השופט פרוקצ'יה בעניין אחר ולפיהם:

"שיהוי תוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפניה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי"

ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, תק-על 2003 (2) 2853.

רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל מונד, פדי' מז' 5 94.

9.         במקרה שבפני, לא רק שהתובעת השתהתה מאוד בדרישתה, אלא שאני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה השיהוי גרם לה לנזק מהותי שכן שוב אינה יכולה להפנות את דרישת התשלום למעסיקיה, כפי שיכולה היתה לעשות לו היתה מקבלת את דרישת התשלום בסמוך למועד הפינוי.

10.       למעלה מן הצורך אני רואה מקום לציין כי גם אם לא היה מקום לדחות את התביעה מחמת השיהוי שבהגשתה, לא היה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום סכום כלשהו לנתבעת.